המלך המשיח ונבואתו של זכריה
חלק א'
מנבואתו של זכריה אפשר ללמוד הרבה על זהותו ותפקידו של המשיח. אף על פי
שהיהדות מאמינה בביאת המשיח, אין הרבה מדרש בנושא הזה. היהדות אמנם מצהירה
באמונה שלמה שהמשיח יבוא, אבל מציעה מעט מידע על התכונות של המשיח ומה בדיוק
הוא יעשה כאשר הוא יבוא. הסיבה שזכריה מציע כל כך הרבה מידע על המשיח היא כדי
שנלמד כמה שאפשר על המשיח על מנת שנתכונן לבואו. לעומת זה היהדות עומדת על כך
שמי שמאמין בביאת המשיח יכול להגיב ולשוב אליו אחרי בואו.
כבר דברנו במאמר הקודם על המחלוקת, שאם המשיח שיבוא בסוף העולם הזה ויקים את
מלכות דויד אם הוא מהמתים או מהם מהחיים? זכריה מגלה הרבה ידע רב על בנושא הזה.
לגבי משימתו של המשיח רמב"ם אומר במשנה תורה- הלכות מלכים שהמשיח יבצע את
הדברים הבאים:
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דויד
המלך המשיח יבנה את בית המקדש בירושלים
המלך המשיח יקבץ את נידחי ישראל
המלך המשיח ישלוט על העולם על בסיס התורה
המלך המשיח יילחם את מלחמות ה' וישחרר כל היהודים מהאוייה
זכריה הנביא מדבר על כל העניינים הללו ומגלה לנו מידע חיוני נוסף. מסרו העיקרי של
זכריה הוא שהאלוקים יזכור את בריתו עם עם ישראל ויגאל את עמו. צריך לזכור
שהשורש של השם זכריה הוא זכר (לזכור). הפרק העיקרי הוא פרק י"ב אבל נלמד על זה
בעוד מספר מקורות כדי שנוכל להבין באופן יותר עמוק את אישיותו ועבודתו של המשיח
צדקנו. הפרק הזה פותח במילה "משא". המילה הזו מתארת את המשפט שהקב"ה יטיל על
התבל. צ"ל שיש שתי משמעויות למשפט האלוקים. הראשונה היא גינוי והשנייה היא
הצדקה. לכן משפטו של ה' יאשים וישמיד את האנשים שאין להם ברית עם הקב"ה ויביא
ניצחון גדול לעמו. חשוב מאוד להדגיש שהחשיבות של היחסים עם הקב"ה מבוססת על
ברית. התורה אומרת שאלוקים גאל את ישראל ממצרים כי הייתה לעם ישראל ברית עם
ה',
"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-
יַעֲקֹב." שמות ב'.כ"ד
בזכריה פרק 12 הפסוק הראשון מסיים במשפט,
"נְאֻם-יְהוָה, נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, וְיֹצֵר רוּחַ-אָדָם, בְּקִרְבּוֹ."
ברור שהפסוק הזה מדבר על בריאת העולם. אבל לא על בריאת העולם הראשונה, אלא על
בריאת העולם חדשה שהיא הגאולה שתתגשם באחרית הימים. פסוק ב' מודיע לקורא
שירושלים היא חלק מתוכניתו של האלוקים להביא את הגאולה העולמית. הנביאים מגלים
ששלטון האלוקים דרך המשיח יוקם בעיר הקודש. לצערי האנושות בדרך כלל מתייצבת
נגד רצונו של ה'. מה שכן באחרית הימים. כפי שפסוק ב' רק רומז,
"הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת-יְרוּשָׁלִַם סַף-רַעַל, לְכָל-הָעַמִּים--סָבִיב;..."
זכריה פרק י"ד מבהיר את זה,
"הִנֵּה יוֹם-בָּא, לַיהוָה; וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ, בְּקִרְבֵּךְ. וְאָסַפְתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם אֶל-יְרוּשָׁלִַם,
לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים תשגלנה (תִּשָּׁכַבְנָה); וְיָצָא חֲצִי הָעִיר,
בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן-הָעִיר." זכריה י"ד.א-ב
בפסוק ב' (זכריה פרק י"ב) ירושלים נקראת "סף רעל". רוב הפרשנים אומרים שהמילה
"סף" משמעותה היא "ספל". לכן כאשר המדינות תוקפות את ירושלים הפעולה היא דומה
למישהו ששותה כוס רעל. יש עוד פירוש למילה "סף". הפירוש הזה הוא כ"סף דלת". זאת
אומרת כאשר כל המדינות תוקפות את ירושלים זה כאילו שמישהו עובר קו שמגלה לאיזה
צד הוא שייך. זאת אומרת שהאנשים שרוצים להלחם בעם ישראל לא שייכים לקב"ה והם
הופכים להיות האויבים של ה'. הפסוק הבא אומר שהמדינות שיעלו על ירושלים לא
יצליחו, אדרבה הם ימצאו שה' ימחץ אותם.
"וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא אָשִׂים אֶת-יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה, לְכָל-הָעַמִּים--כָּל-עֹמְסֶיהָ, שָׂרוֹט
יִשָּׂרֵטוּ; וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ." זכריה י"ב.ג'
הפסוק ממשיך ומסביר שלא רק ימחץ הקב"ה את המדינות האלה, אבל גם כתוב שהמדינות
"שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ". אפשר לתרגם את המילה הזו כ"לחתוך". מדוע המדינות שבאו להלחם
נגד עם ישראל יחתכו את עצמם? לעתים אנשים שעוסקים בעבודה זרה חותכים את בשרם
כדי לכבד את האלילים שלהם. זאת אומרת שהאנשים אשר רוצים להשמיד את עם ישראל
עושים כך כדי לכבד את השטן. יש אומרים שיש סיבה אחרת לזה שהאנשים חותכים את
עצמם. לפעמים חיתוך הגוף הוא סימן של חרטה, הדומה למנהג היהדות של קריעה. לכן
אולי זכריה אומר לקורא שלבסוף העמים שעלו למלחמה נגד עם ישראל יתחרטו על
המעשים שלהם.
כאשר זכריה מתאר את המלחמה על ירושלים הוא מגלה שה' יתערב באופן על טבעי. ה'
יגרום לסוסים להיות עיוורים ולרוכבים להשתגע,
"בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, אַכֶּה כָל-סוּס בַּתִּמָּהוֹן, וְרֹכְבוֹ, בַּשִּׁגָּעוֹן; וְעַל-בֵּית יְהוּדָה,
אֶפְקַח אֶת-עֵינַי, וְכֹל סוּס הָעַמִּים, אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן." זכריה י"ב.ד'
ייתכן הפסוק הזה מתייחס לכלי הנשק של המדינות והאנשים שהלוחמים המפעילים אותם.
בפסוק הזה גם נמצא משפט מאוד חשוב " וְעַל-בֵּית יְהוּדָה, אֶפְקַח אֶת-עֵינַי". הפסוק הזה
אומר לקורא שאף על פי שעם ישראל היה בגלות מאז חורבן בית השני במשך המלחמה על
ירושלים ה' יפנה אל עם ישראל באופן משמעותי כדי לגאול אותו ולהקים את מלכותו.
הכוח עצום של גאולתו של ה' באחרית הימים יגרום לאנשים לחשוב שעיניו של ה' היו
עצמות במשך אלפי השנים הקודמות לעמו. פסוקים ה'-ח' מתארים איך הקב"ה יחזק את
עמו וירושלים תחזור למעמד המיוחד הקודם שלה. אף על פי שה' יחזק את עם ישראל הוא
עצמו יילחם ויגן על ירושלים ועמו באופן אישי.
"וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה, בְּלִבָּם: אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, בַּיהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם. בַּיּוֹם
הַהוּא אָשִׂים אֶת-אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים, וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר, וְאָכְלוּ עַל-יָמִין
וְעַל-שְׂמֹאול אֶת-כָּל-הָעַמִּים, סָבִיב; וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ, בִּירוּשָׁלִָם. וְהוֹשִׁע
יְהוָה אֶת-אָהֳלֵי יְהוּדָה, בָּרִאשֹׁנָה: לְמַעַן לֹא-תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית-דָּוִיד, וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב
יְרוּשָׁלִַם--עַל-יְהוּדָה. בַּיּוֹם הַהוּא, יָגֵן יְהוָה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם
בַּיּוֹם הַהוּא, כְּדָוִיד; וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים, כְּמַלְאַךְ יְהוָה לִפְנֵיהֶם." זכריה י"ב.ה'-ח'
ישעיה אומר שבאחרית הימים ירושלים תהפוך להיות הבירה העולמית. כל המדינות
האחרות לא יסכימו לרצונו של אלוקים ויעשו מלחמה כדי לסכל את תוכניתו. הניצחון
לישראל לא יבוא מיד, אלא עם ישראל יעבור תקופה קשה מאוד. זכריה מודיע לקורא,
"וְאָסַפְתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לַמִּלְחָמָה, וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים, וְהַנָּשִׁים
תשגלנה (תִּשָּׁכַבְנָה); וְיָצָא חֲצִי הָעִיר, בַּגּוֹלָה, וְיֶתֶר הָעָם, לֹא יִכָּרֵת מִן-הָעִיר."
זכריה י"ד.ב'
הברית החדשה מדברת על אותו אירוע,
"...כי נתנה לגויים את החצר והם ירמסו את העיר הקודש ארבעים ושנים חדשים.
ספר התגלות י"א.ב'
אף על פי עם שישראל תסבול מאוד, לבסוף ה' עצמו ישמיד כל העמים אשר מתנגדים
לישראל. זכריה מאשר את הנקודה הזה,
"וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; אֲבַקֵּשׁ, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם."
זכריה י"ב.ט'
צ"ל שכאשר מישהו תוקף את עם ישראל זה כאילו שהוא תוקף את הקב"ה עצמו,
"וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ,
וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה." בראשית י"ב.ב'-ג'
ברור שהעמים אשר עלו לירושלים כדי לעשות מלחמה לא באים לברך את עם יהודי, לכן
יימצאו את עצמם נלחמים נגד הקב"ה. לבסוף ה' יהרוג את האנשים האלה. בזמן שהעמים
אובדים, ה' יביא לעמו הרבה שינויים רוחניים. פסוק י' אומר שאלוקים ישפוך את רוחו על
קבוצה מסוימת של יהודים וגם יגלה את זהותו של המשיח בן יוסף.
"וְשָׁפַכְתִּי עַל-בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-
דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר." זכריה י"ב.י'
שתי קבוצות של אנשים נזכרות בפסוק הזה, "בית דויד" ו"יושב ירושלים". מי הן
הקבוצות הללו? "בית דויד" מתייחס אל האנשים המאמנים בהבטחתו של ה' לשלוח לעמו
את המשיח צדקנו. ברור שהפסוק הזה מדבר על אותו אירוע שעליו ישעיה דיבר,
" וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב--נְאֻם, יְהוָה.וַאֲנִי, זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר
יְהוָה--רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ: לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי
זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר יְהוָה, מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם."
ישעיה נ"ט.כ-כ"א
באחרית הימים ה' יתנהג באופן מיוחד ויראה את כוחו. הוא ישפוך את רוחו על האנשים
שחוזרים בתשובה. לגבי רוחו, הנביא קורא לרוח אלוהים בשם " רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים". שתי
המילים האלה נובעות מאותו השורש "להתחנן". יש למילה "חן" משמעות דומה
ל"רחמים", אבל יש הבדל חשוב. יש למילה "חן" מטרה ספציפית. המטרה הזו היא לבנות
יחסים בין בן האדם המתחנן לאיש שסולח לו. זאת הסיבה שישעיה השתמש במילה
"ברית" בפסוקו "זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה--רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ". העובדה הזו מודיעה
לקורא שה' ישפוך את רוחו על עם ישראל מפני שהוא רוצה יחסים טובים איתם באמצעות
הברית. זכריה מגלה לקורא שה' לא רק מוכן לסלוח אבל הוא גם נותן את הרצון לעמו
לבקש (רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים) שה' יסלח להם ויקים מערכת יחסים איתם.
לעומת זה המונח "בית דויד" מתייחס אל האנשים שיש להם אמונה במשיח שיבוא, המונח
"יושב ירושלים" מתייחס אל האנשים שיירשו את ההבטחות ה' באופן מלא. צ"ל שהמילה
"ירושלים" נובעת משתי מילים, "לרשת" ו"להשלים". החלק השני של הפסוק מדבר על
האמצעים שדרכם הדברים הללו יתגשמו. הפסוק אומר, "וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ",
למי הנביא מתייחס? ברור מההקשר שהקב"ה מדבר על המשיח (כתוב שה' ישפוך את
רוחו על....). לפיכך מאוד מעניין שהפרשנים היהודיים וגם הנוצריים אומרים שהביטוי "
וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ" מתייחס אל המשיח.
כבר אמרנו שיהדות מדברת על שני משיחים, משיח בן דויד ומשיח בן יוסף. הגמרא
במסכת סוכה אומרת שהביטוי הנ"ל מתייחס אל משיח בן יוסף ולא משיח בן דויד (יש גם
פירוש שהביטוי מדבר על היצר הרע). רבי דוסא אומר שהמספד הוא עבור המשיח בן יוסף
שנהרג קודם (ראה מסכת סוכה דף 52א). הפירוש הזה מעורר סתירה רצינית ביהדות.
ברור מפסוק ט' שזכריה הנביא מדבר על אחרית הימים כאשר כל העמים יתקפו את
ירושלים ואת עם ישראל.הרמב"ם אומר שמשיח בן דויד יילחם את מלחמת ה' מיד לפני
הגאולה הסופית. לכן פירושה של הגמרא היא מאוד בעיתית. גם העובדה ש"בית דויד"
נזכר גם רומזת למשיח בן דויד. הסיבה שהרבנים רצו לומר שהביטוי מתייחס אל משיח בן
יוסף היא בגלל המילים "דקרו" ו"לספוד". הפסוק מגלה לקורא שמשיח נפטר והרבנים
אומרים שרק משיח בן יוסף נפטר ולא משיח בן דויד. אבל ברור מההקשר שהמשיח
שנדקר יביא את הניצחון והגאולה לעם ישראל והגאולה. השליחות הזאת היא של משיח בן
דויד לפי יהדות ולא משיח בן יוסף. ליהדות אין לה פתרון לסוגיה הזו. ברם ישנו פתרון
פשוט מאוד. הפתרון הוא שאין שני משיחים אלא רק משיח אחד עם שני תפקידים נפרדים
שיגשים אותם בשתי תקופות נפרדות. התפקיד הראשון הוא לייצר את עבודת הגאולה
עבור עם ישראל ועבור העולם. התפקיד השני שלו הוא להביא את התוצאה מהעבודה הזו
לעם ישראל ולעולם. מהי התוצאה מעבודתו של המשיח ומגאולת העולם? מלכות ה'!
זכריה פרק ג' עוזר לקורא להבין את עבודתו הראשון של המשיח.
"וַיַּרְאֵנִי, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד, לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה; וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל-יְמִינוֹ,
לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, יִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַבֹּחֵר
בִּירוּשָׁלִָם; הֲלוֹא זֶה אוּד, מֻצָּל מֵאֵשׁ. וִיהוֹשֻׁעַ, הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים; וְעֹמֵד, לִפְנֵי
הַמַּלְאָךְ. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים, מֵעָלָיו;
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת."
זכריה ג'.א-ד
לזכריה בפרק ג' יש חזון של הכהן הגדול בשם יהושוע. יהושוע הוא עומד לפני מלאך ה'
וגם השטן הוא עומד לצד ימינו כדי להאשים בו. השטן מאשים את יהושוע מפני שיהושוע
לבוש בבגדים צואים (מלוכלכים). צריך לזכור שהכהן הגדול מייצג את עם ישראל כולו.
לכן הבגדים צואים מייצגים את החטאים של עם ישראל. ה' ציווה שהבגדים הצואים יוסרו
מיהושוע. הפעולה הזו מייצגת הסרתם של החטאים מעם ישראל, זוהי עבודתה של גאולה.
כבר למדנו שהמשיח ישלם את המחיר כדי לגאול את עם ישראל וגם את העולם.
הביטוי "רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ, מַחֲלָצוֹת" משמעותי מאוד. המילה
"מַחֲלָצוֹת" היא בגדים חגיגיים. שורשה של המילה הזו הוא "לחלץ". לכן הבגדים הללו
רומזים על החופש והחירות שהמשיח יספק. פסוק ח' מזכיר לנו את ה"צמח", "...כִּי-הִנְנִי
מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי, צֶמַח". כל הפרשנים אומרים שה"צמח" הוא המשיח. מיד אחרי שזכריה
מדבר על המשיח, הוא אמר, "וּמַשְׁתִּי אֶת-עֲוֹן הָאָרֶץ-הַהִיא, בְּיוֹם אֶחָד." (זכריה ג'.ט')
משמעותה של המילה "וּמַשְׁתִּי" היא "לסלק" כהסרה. לפיכך הקטע מגלה לקורא שביום
אחד הקב"ה יסלק כל החטאים, העבירות, והעוונות באמצעות המשיח צדקנו בדיוק כמו
שביום הכיפורים באמצעות עבודתו של הכהן הגדול.
חזונו של זכריה מראה שהדרך לגאולה האמיתית היא לא לפי המצוות אלא דרך קורבנו של
המשיח. המשיח שילם את המחיר במיקומינו. ההשקפה כזו שונה מאוד מהשקפתה הנוכחית
של היהדות. היום יהדות אומרת שישראל ייגאל על ידי מעשים טובים. זאת אומרת שעם
ישראל יזכה לגאולה בגלל עבודתו ולא לפי החן, הרחמים, והחסד שבאים אך ורק דרך
עבודתו של המשיח צדקנו. השקפתה הנוכחית של היהדות בוטאה לפי רבי מנחם מענדל
שניאורסאהן ע"ש אשר אמר שיש מספר מסוים של מצוות שעם ישראל יעשה לפני
שהגאולה תבוא. לפיכך הוא עודד את האנשים לעסוק בעשיית מצוות כדי לזרז את הזמן
את זמן הגאולה. הנביאים לא מסכימים עם רבי שניאורסאהן אלא אומרים שהמשיח יבוא
לפי תוכניתו של ה' וביום אחד הוא יעשה את הפעולה הכרחית כדי לפדות את עם ישראל
ואת העולם.
הבה נחזור לפרק י"ב, פסוק י' שאומר שכאשר המשיח יופיע יהיו עליו סימנים שהוא
נדקר,
"וְהִבִּיטוּ אֵלַי, אֵת אֲשֶׁר-דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו, כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-
הַבְּכוֹר." זכריה י"ב.י'
הפסוק מודיע לקורא שמשיח נדקר כדי לגאול את עם ישראל ואת העולם מחטאינו,
עבירותינו, ועוונותינו. כדי לפדות צריך קורבן, לפיכך המשיח נתן את החיים שלו. במהלך
העבודה הזו עם ישראל לא הכיר את המשיח ולכן לא התאבל עליו. אבל כאשר המשיח
יבוא באחרית הימים עם ישראל יכיר אותו ויתאבל. זאת הסיבה שכתוב, " וְסָפְדוּ עָלָיו,
כְּמִסְפֵּד עַל-הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו, כְּהָמֵר עַל-הַבְּכוֹר."
זכריה הוא מאוד ספציפי כאשר הוא מדבר על אבלו של עם ישראל. מדוע? אנו נדון בעניין
הזה והקשר בין מה שלמדנו במאמר הזה לזכריה פרק י"ד.
