בס”ד
ספירת העומר ותחיית המתים
יש אומרים שכל חג מלמד אותנו פרט מסוים לגבי העולם הבא, זאת אומרת מלכות ה’. בפרשת “אמור” (ויקרא כ”ג) מופיעה רשימת כל החגים. ישנן מצוות רבות למשך חג המצות, כולל פסח. בי”ד בניסן מקריבים את קורבן הפסח. היום הראשון של חג המצות הוא ט”ו בניסן – הוא יום טוב. הביטוי “יום טוב” אינו מופיע בתנ”ך, מילה חלופית בתורה היא המילה שבת. לשבת יש שני פירושים, הראשון הוא פשוט היום השביעי בשבוע. הפירוש השני הוא יום טוב. במקרה של שמות ל”א,י”ג, כאשר הקב”ה אמר: “וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ …” כוונת המילה “שבתותי” היא שני פירושי השבת גם יחד, היום השביעי ויום טוב. אחת ממצוות שבעת ימי חג המצות כתובה בפרשת אמור:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן׃ וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן׃” ויקרא כ”ג.ט-י”א
הפסוקים הנ”ל מדברים על כמה פרטים חשובים. הראשון הוא המצווה להביא את העומר ראשית אל הכוהן. לאחר שהכוהן מקבל את העומר עליו להניף את העומר לפני ה’ “לרצונכם”. מה משמעות המילה הזאת כפי שהיא מופיעה בפסוקים הנ”ל? רש”י אומר “אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם.” אנו נלמד ש-“יהיה רצון לכם” משמע ניצחון על אויביכם. רעיון זה חשוב מאוד ויסודי כדי להגיע למסקנה הנכונה לגבי משמעותה של מצוות הנפת העומר.
שאלה חשובה היא, באיזה יום מסוים חייבים לגשת אל הכהן? כפי שאמרנו לעיל, יש שני פירושים למילה שבת (היום השביעי בשבוע ויום טוב), לכן על איזה מהם מדבר הפסוק ב-ויקרא כ”ג.י”א, “מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן”? על פי ההלכה חז”ל אומרים ש” מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת” הוא יום טוב, זאת אומרת ט”ו בניסן שהוא היום הראשון של חג המצות – הוא יום התנופה. אם יום התנופה נקבע בתאריך מסוים מדוע אין התורה נותנת לנו את התאריך להנפת העומר “ממחרת השבת” כפי שניתן בכל החגים האחרים? ברור שיש קשר בין היום שאנו מתחילים לספור את העומר לבין חג השבועות.
“וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה׃ עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה׃” ויקרא כ”ג.ט”ו-ט”ז
“וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם׃” ויקרא כ”ג.כ”א
אנו רואים מהפסוקים הנ”ל שגם לחג השבועות לא ניתן תאריך. ייתכן שהסיבה לכך היא שהפירוש הנכון ל”ממחרת השבת” הוא לא “יום טוב” אלא היום השביעי בשבוע, ז”א שבת רגילה. כתוב בפסוקים הנ”ל שמהיום שהכוהן מניף את העומר יש לספור שבע שבתות. שבתות היא מילת הרבים לשבת, אך בחמישים הימים של שבועות אין שבעה “ימי חג”. חז”ל מפרשים את המילה “שבתות” כ”שבועות”. אין ספק שאפשר לפרש את המילה “שבת” כ”שבוע”, אך כאשר הקורא ילמד בספר שופטים את הקטע על גדעון, יתבהר העניין והקורא יבין שהפירוש הנכון לביטוי “ממחרת השבת” הוא היום שלאחר שבת רגילה (היום השביעי) זאת אומרת יום ראשון בשבוע, ולא היום הראשון למחרת יום החג (יום טוב).
הסיבה, אם כן, שלא ניתן בתורה תאריך ליום התנופה או לחג השבועות היא כי ימים אלה אינם קבועים ויכולים לחול בתאריכים שונים. המשפט בפסוק ט”ו ב-ויקרא כ”ג, “שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה”, מלמד שיש חובה לספור שבע שבתות, משמע שבעה ימי שביעי (ימי שבת רגילים) והיום שלאחר השבת השביעית הרגילה הוא חג השבועות. לכן, מי שמפרש את הביטוי “שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה” כשבעה שבועות, יקבל את אותה המשמעות. הבה ונעבור לקטע על גדעון בספר שופטים כדי לדעת איזו תובנה נוספת נקבל לעניין שלנו.
ספר שופטים פרקים ו’, ז’ (פסוקים מבורכים)
על פי חז”ל, האירועים שהתקיימו בפסוקים הבאים בפרקים ו’, ז’ בספר שופטים התרחשו במשך פסח וחג המצות. חשוב להבין את ההקשר הנכון כדי לפרש נכונה את הפרקים. פרק ו’ פותח במילים הבאות:
“וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים׃” שופטים ו’.א
מה משמעות הביטוי “וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה…”? בפסוק האחרון בספר שופטים כתוב:
“בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃” שם כ”א.כ”ה
אנו למדים מהפסוק הנ”ל שבני ישראל לא עשו את הרע (חטאו) בכוונה תחילה, אלא עשו את הדברים שלפי דעתם היו טובים (ישרים). אנו למדים משני הפסוקים הנ”ל שהאנושות, ללא השראה מהקב”ה, אינה יכולה לקיים את רצונו של אלוקים. במילים אחרות, הדבר שנראה טוב בעינינו, בני האדם, הינו רע בעיני ה’. מסיבה זו אמר אלוקים:
“כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה׃ כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם׃” ישעיהו נ”ה.ח’-ט’
לכן כאשר הנמצא בשלטון על בני ישראל אינו איש אלוקים שיוביל אותם בדרך אלוקים, יחיה העם באורח חיים מלא חטאים, וחטאיו יובילו אותו לעבדות. לכן כתוב “… וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים”. אף על פי שעל פניו אין דבר טוב בלהיות בעבדות, הרי שיש להקב”ה מטרה טובה לכל דבר שהוא עושה לבני ישראל, כולל עבדות. אנו למדים על המטרה הזאת מהפסוק, “…אני ה’ מקדשכם”. ניתן לראות זאת גם מהעובדה שאלוקים נתן את עמו ליד מדין שבע שנים, מפני שמשמעות המספר שבע היא קדושה.
מכתבי הקודש אנו למדים שה’ לא יברך את האדם הנמצא בחטא. לאדם זה תהיינה קללות במקום ברכות, ככתוב:
” וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה׃ שופטים ו’.ו
זו דוגמה טובה המראה שבדרך כלל אנשים לא יפנו להקב”ה כי הם רוצים לשרת אותו או כדי לקיים איתו מערכת יחסים, אלא רק כאשר הם בצרות. אין ספק שבני ישראל היו זקוקים לעזרה, חשוב מאוד לראות מה הייתה תגובתו של ה’ לבקשת עמו בפסוקים הבאים:
“וַיִּשְׁלַח יְהוָה אִישׁ נָבִיא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים׃ וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל-לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-אַרְצָם׃” שם ו’.ח-ט
למדנו לעיל שעל האנושות להיות במסגרת של מחשבות ודרכי ה’, אם לא כן תעשה את הרע בעיניו. לכן, על מנת לעזור לבני ישראל שלח להם הקב”ה איש נביא. מעניין שהנביא דיבר על יציאת מצרים, זאת אומרת הגאולה. הגאולה היא הפתרון לבעייתנו עם החטא (הרע בעיני ה’). דבר האלוקים (כתבי הקודש) הוא המקום היחיד היכן שבן אדם יכול להשיג את האמת לגבי הגאולה. ארץ ישראל והעובדה שהקב”ה נתן לנו את הארץ הזאת (“…וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-אַרְצָם׃”) קשורים תמיד לגאולה.
בפסוק י”א כתוב שהאיש הנביא לא היה היחיד שנישלח לבני ישראל אלא גם מלאך יי.
“וַיָּבֹא מַלְאַךְ יְהוָה וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן׃” שם ו’.י”א
באותו אופן בו בחר ה’ במשה רבנו כדי להביא את הגאולה לבני ישראל במצרים, כך ישתבח שמו בחר בגדעון. כאשר הגיע המלאך אליו, היה גדעון חובט חטים בגת. הגת אינו מקום מתאים לחבוט חטים. בדרך כלל נמצאת הגת במקום נמוך, בעוד הגורן נמצא בדרך כלל במקום גבוה. לכן השאלה שמתבקשת להישאל היא, מדוע היה גדעון בגת? התשובה לכך היא שגדעון פחד שהמדיינים יבואו וייקחו ממנו את הכמות הקטנה של האוכל שהייתה ברשותו (“…בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן”). בפסוק הבא מכנה המלאך את גדעון “גיבור החיל”, כינוי שנראה מוזר לאור העובדה שגדעון היה למעשה פחדן (ראה שופטים ו’.כ”ז, ז’.י):
” וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל׃” שם ו’.י”ב
מה גרם לגדעון להיחשב כגיבור חיל על ידי המלאך? התשובה היא שה’ היה עמו (“…יְהוָה עִמְּךָ גִּיבּוֹר הֶחָיִל”). נקודה זו מסבירה לקורא מהי בעצם הגאולה— הקב”ה עם האנושות ולא שיש מחסום (חטאים, עבירות או עוונות) בינו לבין האנושות. בשומעו את מילותיו של המלאך פקפק גדעון לדבריו ואמר,
” וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל-זֹאת וְאַיֵּה כָל-נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ-לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְהוָה וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף-מִדְיָן׃” שם ו’.י”ג
הייתה לגדעון טעות בכך שחשב שהאלוקים נטש את עמו. למעשה בני ישראל הם אלה שעזבו את הקב”ה. כיצד עשו זאת? כאשר בוחרים בחטא ולא במצוות האלוקים, למעשה בוחרים לעזוב את הקב”ה.
בקטע הנ”ל יש עניין חשוב והוא זהותו של מלאך ה’. לא ניתן לדעת בדיוק מי הוא, אך אין ספק שיש קשר במיוחד בין מלאך ה’ להקב”ה. למרות שהשיחה הייתה בין גדעון למלאך ה’, פסוק י”ד אומר:
“וַיִּפֶן אֵלָיו יְהוָה וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ׃”
בפסוק הנ”ל כתוב שהיה זה הקב”ה שפנה אליו ולא המלאך. מדוע? כדי להראות את הקשר ההדוק בין אותו המלאך להקב”ה. הקב”ה פנה אל גדעון וציווה אותו “… לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ.” למה בדיוק התכוון ה’ כאשר “ישתבח שמו” אמר “לך בכוחך זה”? התשובה נמצאת בפסוק י”ב, כאשר המלאך הכריז לגדעון, “ה’ עמך גיבור החיל.” עקב היכנסו של ה’ ליחסים חדשים עם גדעון, הוא הפך להיות אדם חדש. זאת בעצם התוצאה של הגאולה. תועלת נוספת שמפיקים מהגאולה היא ניצחון על אויבינו. דברנו קודם במאמר זה על הקשר בין יום תנופת העומר לבין ניצחון. נקודה זו חשובה מאוד!
בשומעו את המילים, ” לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ” הייתה תגובתו של גדעון דומה לזו של משה בכך שלא חשב עצמו ראוי ומסוגל לבצע את המבוקש ממנו וסרב למלא את התפקיד המיועד.
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת-מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי׃” שם ו’.ט”ו
הקב”ה השיב לו ואמר, “…כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ…” (ראה פסוק ט”ז). ברור לכולם שיש פה הדגשה על היחסים החדשים השוררים כעת בין גדעון לאלוקים. כמובן שיהיה קושי להאמין למילים כאלה כפי שמופיעות בפסוק הנ”ל, לכן גדעון ביקש אות מהקב”ה.
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי׃” שם ו’.י”ז
כיצד יודעים באיזה יום גדעון ביקש את האות? בפסוק הבא נאמר שגדעון רצה להביא אל המלאך מתנתו,
“אַל-נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת-מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ׃” שם ו’.י”ח
גדעון השתמש במילה “מנחה” כאשר דיבר על מתנתו. אנו למדים מפסוק י”ט שמתנתו הייתה גדי עזים ומצות, “וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי-עִזִּים וְאֵיפַת-קֶמַח מַצּוֹת…” רש”י מפרש שהמילים הללו מרמזות על פסח, לא י”ד ניסן כי אם יום התנופה,
“קמח מצות: למדנו שפסח היה, יום תנופת העומר, לכך נאמר (לקמן ז י”ג ) והנה צליל לחם שעורים מתהפך וגו’:”
פירושו של רש”י אינו נכון מכמה סיבות. ראשית, קורבנו של גדעון נקרא “מנחה” ואילו התורה אומרת,
“וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה׃ וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין׃ וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם׃” וירקא כ”ג.י”ב-י”ד
בפסוק י”ג המנחה נזכרת, לפיכך חייב להיות שפסוק י”ב מדבר על קרבן שחרית. מפני שביום התנופה מקריבים את הקורבן בשחרית, בעוד ש-בי”ד ניסן קורבן הפסח מוקרב בין הערבים (“בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה׃” ויקרא כ”ג.ה.) העובדה שקורבנו של גדעון היה גדי עזים אותו הקריב למנחה ואפה מצות בעוד יום מגלה שהמלאך לא בא לגדעון ביום התנופה כי אם בערב פסח. הפירוש הזה גם מתאים למסר של ה”איש נביא” בפסוק ח’, ” כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם”.
לאחר מכן גדעון שם את מנחתו על הסלע,
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל-הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת-הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן׃” שופטים ו’.כ
בפסוק הנ”ל יש הדגשה על הסלע שגדעון שם את מתנתו, “אל הסלע הלז”, בפסוק הבא אנו למדים שהאש עלתה מן הסלע, אך בשינוי בלשון כאשר הסלע נקראת “הצור”:
“וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ יְהוָה אֶת-קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן-הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ יְהוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו׃” שם ו’.כ”א
בדרך כלל אש נופלת מן השמים על המזבח ואוכלת את הקורבן, לעומת זאת כאן האש עלתה מן הצור. באותו אופן שיש קשר בין השמים להקב”ה, בסיפורנו יש קשר בין הסלע/ הצור לאלוקים. בסוף הפסוק הנ”ל (שופטים ו’.כ”א) אנו קוראים שהמלאך נעלם: ” וּמַלְאַךְ יְהוָה הָלַךְ מֵעֵינָיו”. עלינו לזכור שגדעון ביקש אות (ראה פסוק י”ז) כדי לאשר שהמלאך אשר דיבר איתו מייצג את הקב”ה. לכן, לאחר שהאש עלתה מהצור, אמר גדעון:
“וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי-מַלְאַךְ יְהוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה כִּי-עַל-כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים׃” שם ו’.כ”ב
משתמע מהפסוק הנ”ל שמלאך ה’ הוא הקב”ה. זאת הסיבה שמיד לאחר מכן אומר גדעון, “אֲדֹנָי יְהוִה כִּי-עַל-כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים׃” בפסוק הבא אנו קוראים,
“וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה שָׁלוֹם לְךָ אַל-תִּירָא לֹא תָּמוּת׃” שם ו,.כ”ג
על פי הכתוב בפסוק הנ”ל גדעון לא ימות למרות האיסור שאומר, “וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי” (שמות ל”ג.כ), מדוע? אנו יודעים שההקשר לפרשה הזו הוא פסח, המדבר על יציאת מצרים – ז”א הגאולה. לפיכך אנו למדים שאחת מתוצאות הגאולה היא התגלותו של הקב”ה. לעתים תכופות בכתבי הקודש יש קשר בין המונחים אבן, צור, וסלע לבין המשיח. אחד מתפקידיו של המשיח הוא להשיב את שכינתו של הקב”ה לעולם הזה. מדוע יש כיום בעולם הזה מעין הסתרה של האלוקים? התשובה היא החטא.
בקטע הבא בסיפורנו מתחיל גדעון במשימתו להציל את עם ישראל. היות והבעיה בין הקב”ה לעמו היא החטא, אנו רואים שגדעון מסיר מהארץ את מעשי החטא,
“וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה קַח אֶת-פַּר-הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו תִּכְרֹת׃” שם ו’.כ”ה
בפסוק הנ”ל ה’ ציווה על גדעון לקחת שני פרים בדיוק כפי שעושים ביום הראשון של חג המצות (ראה במדבר כ”ח.י”ט). כאן מוצאים הוכחה נוספת שהיום בו הופיע המלאך בפני גדעון היה י”ד בניסן. בפסוק הבא אנו רואים בפעם השנייה שגדעון היה פחדן (פעם הראשונה הייתה כאשר חבט את החטים בגת).
“וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת-בֵּית אָבִיו וְאֶת-אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה׃” שם ו’.כ”ז
היות וגדעון פחד לעשות ביום את אשר ציווה עליו ה’ ,הוא עשה זאת בלילה. מעשה זה (הרס את מזבחו של הבעל והשתמש בעצי האשרה שכרת לעולה) גרם לאנשי העיר לרצות להרגו,
“וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה׃ וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל-יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת-בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו׃” שם ו’.כ”ח-ל
עלינו להבין שלמרות שגדעון פחד, הוא שמע את קולו של הקב”ה וקיים את המצוות במסירות נפש. כמעט בכל דור יש הקמים כדי להשמיד, להרוג, ולאבד את כל היהודים והקב”ה נאמן לשלוח לנו גואל בדומה לגדעון. אנו יודעים שהגואל האחרון הוא המשיח. חשוב לדעת שהמשיח ימסור את נפשו בשלמות. (נדבר על כך ביתר פירוט בסוף המאמר).
לאחר שגדעון סילק את האלילים והסיר את העבודה הזרה מהארץ הוא עבר לשלב הבא— להילחם באויבים. בפרק ז’ הקב”ה איחד את גדעון ואת העם למלחמה,
“וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל-עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה-לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק׃” שם ז’.א
אף על פי שהעם היה עם גדעון בכוונה לצאת למלחמה, נשאלת השאלה, “האם העם היה מוכן להילחם?”. התשובה היא שהעם לא היה מוכן למלחמה כי רובו לא חשב שהניצחון תלוי באלוקים בלבד.
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי׃” שם ז’.ב
היו שתי בעיות עם העם. הראשונה הייתה חוסר אמונה באלוקים. השנייה הייתה שבמידה והעם ינצח, הוא יחשוב שהניצחון בא בזכות מעשי ידיו. לכן הורה הקב”ה לגדעון לעשות שני דברים,
“וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי-יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן-הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ׃ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא-יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ׃” שם ז’.ג-ד.
הראשון היה שה’ הורה להחזיר הביתה כל איש שהטיל ספק ביכולתו של הקב”ה לתת לעמו את הניצחון. השני התייחס לצורה בה החיילים הנותרים שתו מים. רש”י אומר שמבחן זה נועד לגלות מי מהחיילים התעסק בעבודה זרה,
“כל אשר ילוק בלשונו וגו’ וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות. תציג אותו לבד חוץ מסיעתך, כי הם לא ילכו עמך, שכך הם למודים לכרוע לפני עבודת גלולים: המלקקים בידם. אין זה דרך כריעה כלוקק בלשונו:”
מצודת דוד מסכים ואומר,
“וכל אשר יכרע וגו’ רצה לומר, וכן תציג לבד כל אשר יכרע וכו’: המלקקים. בחר במלקקים ומאס בכורעים, לפי שהכורעים הורגלו לכרוע לעבודה זרה ולא כן המלקקים:”
מהדבר הראשון שה’ הורה לעשות למדנו על החשיבות להאמין בהקב”ה, ומהדבר השני אנו למדים שאמונה שלמה בה’ כוללת גם את מעשינו. לאחר שני המבחנים הללו צומצם מספר החיילים מ-32,000 ל-300. כתוב שמספרם של האויבים היה,
“וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל-בְּנֵי-קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל-שְׂפַת הַיָּם לָרֹב׃” שם ז’.י”ב
בפסוק ט’ בפרק ז’ מופיע הביטוי המשמעותי “ויהי בלילה ההוא”. המילים הללו מרמזות על משפט מהשמים. על איזה לילה מדבר המחבר? למדנו קודם שמלאך ה’ הגיע אל גדעון בי”ד ניסן. לפיכך, לפי ההלכה, גדעון הרס את המזבח לעבודה זרה והקריב את שני הפרים ביום הבא, בליל ט”ו ניסן. עדיין לא התייחסנו לעניין גיזת הצמר (ראה פרק ו’.ל”ו-מ), אך צ”ל שעניין זה ארע בשני לילות. לכן כמה ימים עברו מהשבת (יום טוב) ט”ו ניסן. כל זה חשוב מפני שעל פי הרבנות, יום תנופת העומר קבוע בט”ז ניסן, אך הוא לא יתכן לפי המידע בשופטים פרקים ו’, ז’.
בפרק ז’ ופסוק ט’ כתוב:
“וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ׃” שם ז’.ט
אין ספק שהקב”ה מדבר על ניצחונו של עם ישראל. למדנו קודם שמשמעות יום התנופה היא ניצחון. לפיכך לדעתי היום בו ניצח גדעון את אויבי ישראל היה יום התנופה. בשני הפסוקים הבאים מדבר ה’ על בעיית פחדו של גדעון ופתרונה,
“וְאִם-יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל-הַמַּחֲנֶה׃ וְשָׁמַעְתָּ מַה-יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל-קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה׃” שם ז’.י-י”א
פסוק י”ג מגלה שגדעון ופורה נערו ירדו אל מחנה אויביהם כדי לשמוע משהו שיחזק ויעודד אותם,
“וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה-אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל׃” שם ז’.י”ג
נשאלת השאלה, כיצד יכולה שמיעה של מישהו המספר חלום, על צליל לחם שעורים לחזק ולעודד את גדעון? רוב המפרשים רואים קשר בין הביטוי צליל לחם שעורים ליום תנופת העומר. למשל רש”י אומר,
“צליל לחם שערים. (תרגום:) חרר דלחם שעורים, חררה שאופין על הגחלים: לחם שערים. הוא זכות העומר הקרב בפסח:”
בפירוש רבנו ישעיה: “…או כדברי רבותינו שאמרו יום הנפת העומר היה:”
ברור שקיים קשר בין ניצחונו של גדעון ליום התנופה, אך האם אפשר לדייק יותר בנוגע לסדר הצגת האירועים שהתרחשו בשני פרקים הנ”ל? כדי להסכים עם פירושם של חז”ל בקשר למשמעותו של הביטוי “ממחרת השבת” שהיא היום שלאחר היום הראשון של חג המצות (ט”ז ניסן) חובה עלינו לקבל את דעתו של רש”י שהיום בו הגיע מלאך ה’ היה יום התנופה,
“קמח מצות: למדנו שפסח היה יום תנופת העומר, לכך נאמר (לקמן ז י”ג ) והנה צליל לחם שעורים מתהפך וגו’:”
כפי שלמדנו, המידע הניתן בפרק ו’.י”ט מתאים יותר מתאים לפסח עצמו (י”ד ניסן). אם כן, העובדה שכמה ימים עברו מהיום בו בא מלאך ה’ אל גדעון, מגלה שמשמעות הביטוי “ממחרת השבת” אינו היום שמיד אחרי יום הראשון של החג, או ט”ז ניסן. אלא היום אחרי היום השביעי (שבת רגילה), זאת אומרת על מנת לדעת מאיזה יום להתחיל לספור את העומר, פלוני חייב להקריב את קורבן הפסח, לשמור יום טוב, לחכות לשבת (יום שביעי, שבת רגילה) והיום הבא, שהוא יום ראשון הוא יום התנופה. לפיכך יום התנופה לא נקבע בתאריך ט”ז ניסן אלה ביום ראשון אחרי ט”ו ניסן. צריך לדעת שיש שנים בהן ט”ו ניסן נופל על יום השבת (יום שביעי), לכן בשנים הללו יום התנופה יחול ב-ט”ז ניסן.
בחלק האחרון של המאמר הזה נדון בקשר שבין יום התנופה לתחיית המתים. נאמר קודם שיום התנופה קשור לניצחון וגם לתחיית המתים. מאז חטא עץ הדעת בגן עדן, הייתה לאנושות בעיה עם מוות. צ”ל שהחטא קשור למוות,
“וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת׃” בראשית ב’.י”ז
תחיית המתים והזכות להיכנס למלכות ה’ תלויים בפועלו של משיח צדקנו – הגאולה הסופית. בדיוק כפי שגדעון כיפר על חטאי עמו (ראה שופטים ו’.כ”ה-כ”ו) כדי שהעם יקבל את הניצחון על אויביו, כך גם המשיח יכפר על חטאיהם של בני ישראל כדי שיהיה להם ניצחון על המוות (הגאולה). כמו כן ייתן ניצחון זה את הזכות להיכנס למלכות ה’.
היות ומושג הגאולה קשור לפסח, לא מפתיע שלפי הכתוב בברית החדשה, ישוע מנצרת מת על העץ בי”ד ניסן. מותו כיפר על החטאים של העולם (גאולה) עבור כל אחד ואחת שמאמין בו. כמו כן, לפי הברית החדשה ישוע קם מהמתים ביום ראשון (מחרת השבת), ז”א יום התנופה.
מהברית החדשה ניתן לקבל מידע רב על המשמעות הרוחנית של יום התנופה. מפני שהחטא מביא למוות, פועלו של המשיח מביא חיים. תחייתו של המשיח מאשרת את ניצחוננו על החטא והמוות והזכות להיכנס למלכות ה’. זאת הסיבה שתחייתו של ישוע ארעה ביום התנופה. חשוב לזכור שיום התנופה מתחיל תקופה מסוימת— תקופת הקציר של נ’ ימים. כבר קראנו שחובה על כל איש בעל שדה חיטים\שעורים להביא את עומר ראשית הקציר אל הכהן. הכהן יניף את העומר כסימן של ניצחון. איזה ניצחון? ששאר הקציר יהיה מושלם כמו הראשית.
למדנו שהמשיח קם מהמתים ביום התנופה, זאת הסיבה שרב שאול בברית החדשה אמר,
“אבל עכשיו המשיח קם מהמתים, היה לראשית מהם שנרדמו (ישני עפר).” אגרת הראשונה אל הקורינתיים ט”ו.כ.
כאשר ישוע מנצרת התהלך על כדור הארץ לפני כאלפיים שנה הוא היה לבוש בגוף גשמי, אך כאשר קם מהמתים גופו היה שונה. ואילו גופו הקודם היה בשר ודם כמו כל בן אדם אחר, כאשר הוא קם מהמתים גופו השתנה לגוף חדש. מסרו של יום התנופה עבור המאמינים הוא שגם אנחנו נקבל גוף חדש. במילים אחרות אנחנו נהיה כמו הראשית— ישוע.
מהו סוג הגוף החדש שיהיה לנו? רב שאול מגלה לקורא שהגוף יהיה גוף שמימי, זאת אומרת גוף מתאים למלכות ה’. בנוגע לגוף הזה, אי אפשר להשחיתו. בזכות הגוף הזה אפשר לשרת את הקב”ה באופן מושלם וזה הניצחון האמיתי והתוצאה העיקרית של הגאולה.